- 11false21 GMT+0000 (Coordinated Universal Time)
אני חייבת רגע לדבר על הספר העץ הנדיב של סילברסטיין.
גדלתי על הספר הקסום הזה.אני יודעת שנכתבו עליו הרבה מחשבות במהלך השנים, אבל בשבילי הוא קודם כול רגש.
אהבתי אותו מאוד גם כילדה וגם היום כבוגרת. ומי עוד גדל עליו והתרגש בכל פעם מחדש?
וכמעצבת, עוד לפני שהבנתי את כל הרבדים, נשבתי בסיפור שלו ובפשטות שלו.
קצת על מה הספר:
העץ הנדיב הוא סיפור על אהבה גדולה ופשוטה בין עץ לילד שגדל מולו.
בכל שלב בחיים הילד צריך משהו אחר, והעץ נותן לו בשמחה שוב ושוב, בלי חשבון ובלי תנאים.
ועכשיו אני אתחיל מנקודת המבט שלי, כפי שאתם כבר מכירים אותי…
אני ישר נמשכת לדבר על הקו והצבע.
כל הספר מאויר בקו שחור נקי. כמעט בלי צבעים. הרבה לבן מסביב.
צבע הכריכה הירוק הזרחני מרמז על נושא הסיפור עוד לפני שמתחילים לקרוא.
גם התמונה שעל הכריכה כבר מספרת משהו.
אין עומס. אין רעש.
רק עץ, ילד, וסיפור.
והפשטות הזאת היא גאונות.
כי היא מאפשרת לכאב להיות כאב. והיא מתאימה לילד בן חמש בדיוק כמו לאדם מבוגר.
למי מתאים הספר הזה?
לילדים בתחילת קריאה.
לילדים שלא אוהבים לקרוא.
לילדים שאוהבים ציורים בספרים.
ולכל מי שרוצה לפתוח שיחה על רבדים עמוקים דרך סיפור פשוט.
ומבחינת התוכן, אין ספק שהוא מתאים לכל הגילאים.
היום, כשאני קוראת אותו כאמא, אני קוראת אותו אחרת.
העץ נותן ונותן ונותן. והילד לוקח.
ופה אני משתפת אתכם בזווית האישית שלי.
לא כולם רואים את זה כך, אבל זו הקריאה שלי היום.
זה מחזיר אותי למציאות שאנחנו רואים לפעמים בבתי ספר, בגנים ובכלל בסביבה שלנו.
יש ילד או ילדה שמרצים. כל כך רוצים שיאהבו אותם, שיראו אותם, שלא יהיו שקופים.
שמסכימים להכול.
מוותרים.
נותנים.
מתאמצים יותר מדי.
ולפעמים יש מישהו שמזהה את זה.
ומנצל את כל העזרה הזאת ואת הטוב-לב שהילד נותן.
לדעתי זה מתחיל כי כולנו, ובמיוחד ילדים מגיל צעיר, מחפשים אהבה ושייכות.
אבל הילד המרצה נשאר בסוף מרוקן.
עייף.
עם תחושה שהוא צריך להשתנות כדי להיות מספיק.
אני לא רוצה לגדל עץ שנשאר גדם.
אני רוצה לגדל עץ עם שורשים.
עם גבולות.
עם ערך עצמי.
נתינה היא דבר מדהים. וזה באמת הנושא המרכזי של הספר.
זה סיפור על נתינה באהבה, ללא תנאים וללא גבולות.
אבל אני רוצה להתייחס גם לנקודה של ריצוי שמוחק אותך, שלא משאיר אותך אמיתי בסיטואציה.
אז כן, אני ממליצה לכם להגיע לנושא הזה דרך הספר הקסום הזה.
רעיון קטן שאני מאוד אוהבת כהורה:
קחו פתקית קטנה.
תכתבו יחד עם הילד:
"אני בסדר כמו שאני. אני שווה.
אני לא צריך לרצות כדי שיאהבו אותי."
תקפלו. שימו בכיס או בקלמר.
וכשיש יום פחות טוב,
כשמישהו אומר משהו שמערער אתכם ומבלבל את המחשבות,
פותחים וקוראים לעצמכם בלב או בקול.
וככה, מניסיון, מחזירים את הכוח פנימה.
ממלאים את עצמכם במחשבות חיוביות.
ולא מאמינים לכל מי שמנסה לגרום לכם לעשות משהו שלא מתאים לכם.
והאמת?
זה ספר שאפשר לקרוא כל כך הרבה פעמים בחיים.
זו מתנה נהדרת למשפחה.לכל ילד בגיל אחר. ולכל הורה.
זה לא ספר שקוראים פעם ונגמר.
בכל תקופה בחיים אנחנו מגיעים אליו ממקום אחר.
עם חוויות אחרות.
והתובנות משתנות.
בשבילי הוא לגמרי מהחמישייה הפותחת.
כי הוא פשוט. והוא עמוק. והוא נשאר.
ואתם,כשאתם קוראים אותו היום,
איזה עץ אתם רואים שם?
ChatGPT can make mistakes. Check important info.
מצרפת לכם גם את הסיפור בסרטון יוטיוב שמסופר ממש יפה על ידי ניר פרידמן בעברית
המלצות נוספות:
