- לפני 4 ימים
כשהייתי בכיתה ו',
בתקופה המרגשת של השלום בין ישראל למצרים, המורה לציור שיתפה אותי שבית הספר החליט להשתתף בתערוכת ציורים ארצית שמחברת את כל ילדי ישראל לרגע ההיסטורי הזה והתערוכה תתקים סביב הכנסת בירושלים. מי שהיו אמורים לצייר את הציורים היו ילדי כיתות ז'-ח'.
ואז המורה הפתיעה אותי ואמרה לי: אומנם את צעירה יותר, אבל בחרתי בך ללכת לצייר כי את מציירת ממש יפה...
ממש הופתעתי.
היא אמרה לי קדימה את יכולה ללכת עכשיו...
רצתי מהר ונכנסתי לאולם הגדול וראיתי על הרצפה גיליונות לבנים ענקיים. האחראית אמרה לי:
את יכולה להתחיל לצייר.
ממש התרגשתי וחשבתי לעצמי: הגעתי ראשונה, בטח כולם תכף יבואו ויציירו את יונת השלום.
חשבתי לרגע מה הכי מרגיש לי והבנתי שאני מחוברת לאירוע בעיקר דרך הטלווזיה...
אז מיד התחלתי לצייר.
אני מקווה שבקרוב אוכל להעלות לכאן את הציור, כי ברגע שסיימתי לצייר חזרתי לכיתה כל כך מאושרת.
באותו יום, כשחזרתי הביתה, מיד ציירתי לעצמי את המאורע ההיסטורי הזה גם בספר הזיכרונות שלי...
אז אם אתם סקרנים לדעת מה ציירתי...
ציירתי מטוס שנחת בשדה התעופה בישראל. כל החלונות של המטוס היו סגורים ורק חלון אחד היה פתוח, ובתוכו ראו את נשיא מצרים, אנואר סאדאת, מסתכל החוצה.
בחלק הקדמי של המטוס היו מדרגות שהגיעו עד לרצפה, ובתחתיתן עמד כתבנו לחדשות חיים יבין עם אוזניות ומיקרופון, מחכה לסאדאת שירד מהמטוס ויעניק לו את הריאיון הראשון...

מנחם בגין, אנואר סאדאת וג'ימי קרטר במעמד הסכם השלום בין ישראל למצרים.
רוצים לספר לילדים עוד על הרגע ההיסטורי הזה : קראו על הסכם השלום בין ישראל למצרים
באותה תקופה לא הבנתי שאני אמורה
לצייר על כל הגיליון.
בחרתי לעצמי פינה קטנה, ובצורה מיניאטורית ציירתי בטוש אדום, בפרטי פרטים, את כל הציור.
כשסיימתי חזרתי לכיתה מאושרת. העיניים שלי נצצו, וכששיתפתי את המורה במה שציירתי, היא חיבקה אותי ואמרה לי שאני אלופה ושהיא ידעה שזה היה רעיון טוב לשלוח אותי.
כל ילד צריך מבוגר אחד שמאמין בו.
בשבילי זו הייתה אותה מורה לציור שהאמינה ביכולות שלי. לא היה חשוב שהייתי צעירה יותר, ולא היה חשוב שהציור שלי היה קטן יחסית לכל שאר היצירות.
הלכתי הביתה מאושרת ומרוצה, ובתור ילדה הרגשתי מיוחדת ואיזה כייף שיש מישהוא שחושבת שאני טובה ושגם כמובן אני השפעתי על ההיסטוריה של מדינת ישראל :-)
אז אם הגעתם עד לפה,
יש שני דברים שהייתי רוצה שתזכרו...
תחזקו את החוזקות של הילדים. אם הם טובים במשהו, תרימו להם, תעודדו אותם ואל תשפטו אותם.
תרימו להם את בלומפילד, כמו שאומרים. תמחאו להם כפיים ותתלהבו מכל דבר קטן, כי אחר כך הוא יכול לצמוח ולגדול! תראו אותי :-)
והדבר השני מתחבר לנושא אחר בעיקר ...
למה שאני מרגישה כשאני פותחת היום את הטלוויזיה ושומעת שיש אנשים צעירים שלא מכירים אישים מרכזיים בהיסטוריה של ישראל.
זה ממש לא משנה אם מדובר באדם חשוב מאוד ששינה את ההיסטוריה, או באדם שהופיע על המרקע במשך עשרות שנים.
אני חושבת שדרך נהדרת להכיר לילדים את ההיסטוריה היא פשוט לספר להם על רגעים שאתם עצמכם חוויתם, גם אם הייתם אז צעירים.
ספרו להם על האנשים הגדולים והחשובים שפגשתם דרך המסך, על המקום שבו האירועים האלה פגשו אתכם בחיים ועל מה שקרה באותה תקופה.
כך הילדים יכירו, ילמדו ויזכרו את הסיפורים.
הם יבינו שהם נולדו לתוך היסטוריה ושהם חלק משרשרת ארוכה, ולא רק טבעת שמרחפת ביקום...
ולסיום, אני רוצה להתחיל דווקא עם "מר טלוויזיה", חיים יבין ז"ל.
חיים יבין היה עיתונאי, איש טלוויזיה ומגיש חדשות בערוץ הראשון בישראל.
כילדה שהסתכלה עליו משדר כל ערב את החדשות, תמיד לבוש יפה מטופח, נעים הליכות, בעל עברית כל כך יפה ורהוטה, שהעניק משמעות לכל אותם רגעים היסטוריים שחווינו בישראל במשך עשרות שנים.
האיש הקטן על המסך היה מבחינתי איש ממש גדול.
כנראה שיש אנשים שנשארים איתנו הרבה אחרי שהמסך מחשיך...

ממליצה לכם לצפות בסרט "מר טלוויזיה - מסע ישראלי עם חיים יבין"
אם בא לכם קצת המלצות על מוצרים באתר
