לפעמים החיים מזמנים לנו רגעים קסומים שלא צפינו.
כאלה שמחזירים אותנו בזמן, ממלאים את הלב ופותחים פתח קסום לרגעים נשכחים.
לפני יומיים קיבלתי טלפון מפתיע מקרוב משפחה שגר בצ'ילה. שיחת ווטסאפ.
תוך רגע מצאתי את עצמי חושבת כמה העולם השתנה – פעם, אם רצינו לדבר עם משפחה רחוקה, זה היה רק בטלפון של בזק, והשיחות היו קצרות ומהירות, שלא יעלה לנו הון תועפות.
והיום? הכל חופשי, קליל, כאילו המרחק לא קיים בכלל.
בקיצור, גוסטבו שואל לשלומי, ואז הוא אומר:
"היי, תשמעי, יש לי משהו ממש מרגש לשתף אותך..."
הוא מספר שסבתא שלו נפטרה בארגנטינה (שהייתה אחות של אמא שלי), והשאירה לו למזכרת קופסת נגינה קסומה... כשהוא עבר עם משפחתו לגור בצ'ילה, הוא לקח אותה איתו.
הבן שלו, בן שלוש, שיחק יום אחד עם הקופסה, וכשהוא פתח אותה – הוא גילה בפנים שתי קלטות ישנות.
הוא מיד רץ לחפש מכשיר טייפ כדי להבין מה הן מכילות.
כשהוא סוף סוף הצליח להשמיע אותן,
אני, ילדה בת ארבע, יחד עם אחי בן שש וההורים שלי, מקליטים קלטת לכל המשפחה בארגנטינה. מספרים חוויות מהגן, מבית הספר, על החיים החדשים שלנו כעולים חדשים בישראל.
אני סוגרת את הטלפון ומתרגשת רק מהמחשבה שעוד מעט אשמע את עצמי כילדה קטנה...
ואז מגיעה ההודעה הראשונה....
אני לוחצת עליה מהר, וממש מהופנטת – שומעת את עצמי מקשקשת ומדברת ספרדית שוטפת, יחד עם אחי, מספרת חוויות שעברנו באותו יום.
בשנות ה-70 לא הייתה דרך מהירה לשתף כמו היום, אז ההורים שלי היו מקליטים קלטות, מספרים על החוויות שלהם בארץ, ושולחים למשפחה. הקלטת הייתה עוברת מיד ליד, וכך כולם היו מתעדכנים במה שקורה אצלנו.
אני חושבת שבגלל שאמא שלי הייתה עיתונאית בארגנטינה, היא כנראה סיקרה את המצב וידעה לשאול אותנו שאלות כל כך עמוקות ומלאות בפרטים, שכמעט אפשר היה להרגיש שאנחנו שם יחד איתם...
והיום, אחרי כל כך הרבה שנים שההורים שלי כבר לא איתנו, לשמוע אותם שוב, בשיחות יומיומיות ואופייניות לבית – זו פשוט מתנה קסומה ומרגשת!
והכי הקסים אותי? לגלות שאני עדיין אותו דבר.
איך כבר בגיל ארבע דיברתי בהתלהבות, פירקתי כל נושא וכל צבע לפרטי פרטים.
אז תקשיבו – אני ממש ממליצה לכם להתחיל לתעד רגעים קטנים וגדולים עם הילדים שלכם.
זה יכול להיות סרטון קצר מהיום-יום, הקלטה של שיחה משעשעת או אפילו מכתב קולי שהם מקליטים לעצמם לעתיד. היום זה כל כך פשוט – הטלפון תמיד איתנו, ואפשר לשמור את הרגעים האלה בקלות. אבל תחשבו איזה אוצר זה יהיה בעוד 20 או 30 שנה, כשהם יקשיבו לעצמם בתור ילדים, יזכרו איך דיברו, מה עניין אותם, ואיך ההורים שלהם נשמעו.
בעידן הדיגיטלי שבו הכל מהיר ונשכח ברגע, יש משהו קסום ביצירת זיכרונות מוחשיים כאלה. אז קחו רגע, תקליטו, תשמרו – אני מבטיחה לכם שהעתיד שלכם (ושלהם) יגיד לכם תודה.
חוויה ממש! כמו שנסרין שרה :-)
תנסו ליצור "יומן קולי משפחתי" – אחת לשבוע או חודש, הקליטו מסר קולי שבו כל אחד משתף חוויה או מחשבה. ככה תוכלו לשמוע את ההתרחשויות המשפחתיות גם אחרי הרבה זמן.
כתבו לילדים שלכם מכתבים לעתיד – אפשר בכתב יד או אפילו כהודעה קולית, שתוכלו להשמיע להם כשהם יגדלו.
צלמו סרטוני "יום בחיינו" – תעדו את היום הרגיל בבית או בטיול משפחתי, כדי שהילדים יוכלו להיזכר איך נראו החיים שלהם כשהיו קטנים.
צרו "תיבת זיכרונות משפחתית" – תוכלו לשלב בתוכה תמונות, הקלטות, פתקים מצחיקים שכתבו הילדים או כל דבר מרגש שהילדים עשו במהלך השנים.
אם יש לכם זמן, עשו "ראיון משפחתי" פעם בשנה – שאלו את הילדים שאלות כמו "מה הכי אהבת השנה?" או "מה החלום שלך?", ושמרו את ההקלטות האלה כזיכרונות. ככה תוכלו לראות איך הם משתנים כל שנה.
שלחו הודעות קוליות לסבא וסבתא – במקום לכתוב רק, הקליטו יחד עם הילדים מסר חם ומשמח למשפחה הרחוקה.
אולי כדאי גם ליצור פלייליסט משפחתי – אספו שירים שמלווים אתכם בכל תקופה ושמרו אותם במקום אחד, כך שתוכלו להיזכר בהן אחרי שנים.
תעשו מסורת משפחתית שבה אתם מקליטים או כותבים משהו כל שנה – זה ייצור לכם אוסף מרגש שילווה אתכם לאורך הזמן.
העיקר – תהנו מכל רגע! כל רגע כזה הופך לזיכרון יקר.
