הרבה הורים מסתכלים על הילדים שלהם ולא מבינים איך שני ילדים שגדלו באותו בית יצאו כל כך שונים. בילדות אמרו עליי ועל אחי: "פעם היו שני אחים, אחד חכם ואחד הלך לויצו". שנים הרגשתי ככה. כשעברתי לדירת שותפים ביקשתי מאחי להדביק כוכבים זוהרים בתקרה. במקום לפזר אותם, הוא סידר על הקיר את הדובה הגדולה, כוכב הצפון ושביל החלב. מאז הראיתי לכולם את מפת השמיים שאחי יצר לי. אחים הם כמו פרחים בגינה, כל אחד פורח בדרך שלו ובזמן שלו.

כשהייתי קטנה, החופש הגדול באמת הרגיש לי גדול, כמעט כמו שנה שלמה. בלי מסכים ובלי הרבה אמצעים, מצאנו אינסוף דרכים יצירתיות להעביר את הזמן. שיחקנו, המצאנו, הכנו דברים ממה שהיה בבית ותקשרנו בצעקות דרך החלונות. בפוסט אני חוזרת לחופש הגדול של שנות השמונים, לזיכרונות הקטנים והמצחיקים ולימים שבהם השעמום הפך אותנו ליצירתיים במיוחד.

כשהייתי בכיתה ו', המורה לציור בחרה בי להשתתף בתערוכת ציורים גדולה לכבוד השלום בין ישראל למצרים, אף שהייתי צעירה משאר המשתתפים. על גיליון לבן ענק ציירתי בפינה קטנה, בטוש אדום, את מטוסו של סאדאת ואת חיים יבין מחכה לו עם מיקרופון. שנים אחר כך אני עדיין זוכרת את המורה שהאמינה בי ואת תחושת הגאווה שליוותה אותי הביתה. סיפור אישי על כוחה של מילה טובה, על חשיבות העידוד לילדים ועל האנשים שמחברים בין הזיכרונות הפרטיים שלנו להיסטוריה של כולנו.